לחייב את החיים

האמת איננה חיצונית לנו אלא נמצאת בתוך ליבנו. כשטוב לי, טוב עמוק ואמיתי, אני מתמלאת בהכרת תודה נוכחת. נוכחת לנוכחותי, לטוב. חיוך עולה על שפתותי ומשהו קל אופף אותי. 
 
עברנו את פסח ואת ימי הזיכרון והעצמאות. התקופה העמוסה רגשית של השבועיים האחרונים העלתה בי הרהורים.
פסח בסיפורו ,מגלם את היציאה מעבדות לחירות - דרך מסע אינסופי, ובחירה באי ודאות. מתוך ידיעה של 'מה כבר לא מתאים לי יותר' יוצאים למסע בלתי ידוע . סיפור יציאת מצרים מתאר באופן מדהים את מסעה הפנימי של הנפש, של כל אחד ואחת מאיתנו, אל עבר החירויות האישיות שלו/ה. מסע שמטרתו להשתחרר מהשיעבודים השונים שמעולם לא היו אנחנו (למרות שטעינו לחשוב שכן) כדי ולשוב  ולהיות מי שאני באמת. ורק אלוהים (ואולי גם אלו שכבר עשו את זה) יודעים כמה אומץ זה דורש . . .
ולכן, כפי שכתוב בסיפור המדהים "הסיפור האמיתי" מתוך הספר 'ברכות סבי' של רחל נעמי רמן (מומלץ, מומלץ, מומלץ) "בכל פעם שמישהו נע לעבר החירות, אלוהים עצמו נמצא שם" וזו תזכורת מופלאה ומעוררת אומץ, שכה נחוץ ברגעים כאלו. 


בורכתי, ובמהלך היום יום שלי אני פוגשת נשים וגברים שבוחרים באומץ לצאת למסעות כאלו ולהביא טוב לחיהם. אני תמיד נפעמת מהאומץ, מהכוחות, מהאמונה ומהמסעות מעוררי ההשראה שעושים אנשים בחייהם  - אני ואחרים. מוצאת את עצמי מתרגשת ונפעמת כל פעם מחדש, מול הנס הזה שמחוללים בני ובנות אדם בחיהם.
 

 

פסח. יום השואה - יום הזיכרון - יום העצמאות. 
שאלתי את עצמי מתוך מה אני רוצה עצמאות. האם אני צריכה שואה ומלחמה, זיכרון ומוות ממשים כדי לזכות בעצמאות או שאני מעדיפה לצאת למסע האישי הנפשי שלי המכיל את האלמנטים של יציאת מצרים באופן סימבולי ומרוכך. 
אני לא רוצה יותר מוות ושכול ושואה. הספיק לי. אני רוצה חיים ושלום ובריאות ובנייה ויצירה וטוב. הספיק לי לכל החיים מוות. אני מוכנה לתת לחלקים בתוכי שאינם רלוונטים יותר ללכת בהודיה, לאבד אובדנים פנימים מתוך תהליכי חיים. לא רוצה כל שנה, כבר 10 שנים,  לכאוב את המוות הממשי של בן דוד שלי שנהרג במלחמה האחרונה, ולא לדעת מאיפה יתקוף העצב ולאן לנתב את הכאב שאין לו תכלית ואחרית. 
מוכנה לכאוב את אובדן חלקים בזהות שלי, משבחרתי לגדול ולהמשיך הלאה לצורת חיים חדשה ואחרת: מעבר מקום, שינוי מצב משפחתי, התפתחות - יצירה. מוכנה לכאוב כאבי גדילה מצמיחים כחלק מהמסע לטוב שלי. לא שואה, לא מוות, לא אובדן שאין בו טעם או סוף. 
היה לי קשה ביום הזיכרון הזה. גם השנה. ביקשתי שוב לחייב את החיים - כי אין יקרים מהם. כי אין יקר מכל רגע שעובר - לגדול, לחיות באומץ, להיות אני, להיות נאהבת, לאהוב!!!


חג עצמאות שמח ומסעות חירות מופלאים. לחיי האומץ ואהבה - אהבה לעצמנו, אהבה זו לזה, אהבה לטוב ולחיים. 
 
אוהבת מאד, 
יפעתי
 

Please reload

© 2020 כל הזכויות שמורות ליפעת קדם | טיסת התודעה 233

  • Facebook
  • YouTube