על חיים ומוות וזיכרון וחיים – סיפור אמיתי על איש שחי

האיש הזה היה בן דוד שלי, ניסן. והוא חי 36 שנים נפלאות והוא היה איש צעיר אהוב וחכם ונפלא ביותר. ובמובנים רבים הוא עדין ותמיד.  

 


 
 
 
האמהות שלנו הן אחיות וגדלנו קרוב קרוב, באותו קיבוץ, באותה קרקע ארץ קטנה באותה תבנית נוף מולדתנו. 
 
כשהייתי בת שלושה עשרה בערך ,יצא ניסני לעשות שנה שרות ולאחריה התגייס לקורס טייס והטיס מסוקי יסעור. בערך משלב זה אני זוכרת את אמא שלי ואותי מנפנפות בידנו לעבר כל מסוק שחלף מעלינו וצועקות 'ניסן ניסן'. ככה, שנים. אולי זה התחיל מאותה פעם בה הוא באמת עבר מעל עברון וניפנפנו בקריאות שמחה, ואולי לא. כבר אינני יודעת. מכל מקום, כל מסוק הוציא מאיתנו נפנופים וקריאות עם חיוך ושמחה, בלי לדעת אם הוא באמת שם או לא – ובלי שזה יהיה חשוב. בשבילנו כל מסוק היה חגיגה של אפשרות ושל פגישה עם ניסני. מאוחר יותר ניסן לימד אותי לזהות מטוס יסעור והייתי מדייקת עוד יותר בנפנופים ובקריאות – למרות שלא הייתי מקפידה על זה ביותר – ובמסורת השמחה של אמא שלי הייתי מנפנפת ומחייכת לעבר ניסן גם במסוקים האחרים. קשה להסביר אבל היתה שם קרבה ושמחה אמיתית וגדולה של מפגש. ואולי אין צורך להסביר כי כולנו מכירים את זה מתוך החיים שלנו עם אלו שאנו אוהבים – המפגשים דרך הדברים שהם אוהבים והמשותפים לנו.
 
במלחמת לבנון השנייה, יומיים לפני סוף המלחמה, המסוק שניסני הטיס נפגע מטיל נ.ט. וניסני וכל יתר אנשי הצוות נהרגו במקום.
 
בערך שבוע ימים הייתי בעברון ולאחר מכן חזרתי לבית בו התגוררתי במרכז הארץ, ובכל לילה כשאני מבקשת לישון אני שומעת רעש של מסוקים (שאינם שם). כל הזמן רעש של מסוקים, בכל דבר. והם לא משמחים אותי יותר בכלל – הם מורדים אותי יגונה.
 
חצי שנה כמעט לקח לי לחזור לישון כמו שצריך, ובכל פעם ששמעתי או ראיתי מסוק – משהו בי נכבה, והתעצב והזכיר לי (ולא שהיה אפשר לשכוח. אולי נכון יותר להגיד – הזכיר לי ביתר שאת) את האובדן ואת ההעדר. אחרי עוד כמה חודשים עברתי להתגורר משופע במסוקי יסעור שעוברים מאליו. וכך במשך כמה חודשים – בתכיפות מאד גבוה - כל פעם – עובר מסוק. וכל פעם אני חושבת על ניסני ועל החברים שלו שטסים מעליי – ומשהו בי בכל פעם כזו יורד ומתצעב ובוכה מחדש.
 
 
 

 

לילה. כמעט שנה למותו. אני שוכבת במיטה ומגיע מסר. ניסני בא ואומר לי בקולו שלו, בסגנונו, בחייוניות שלו, בפשטות המדהימה, בנונשלנטיות, הכל כך מרגיעה ומשמחת, משהו כמו: 
'חייתי כל כך הרבה שנים ומתתי רק רגע אחד קטן. תחגגי את החיים שלי'. 
ככה. ניסן. קצר. מדוייק קולע. 
והתמונה שמלווה את הטקסט זה המסוק. והמסר: להמשיך לנפנף בשמחה לעברו – להזכיר ולזכור את החיים שלו, לא את המוות.
 
זה היה רגע לפני השינה ובגלי תטא – כך שלא ממש זכרתי את כל הסיפור עד למחרת בצהריים שאז נזכרתי. . .
 
למחרת בצהריים הייתי בטיול עם ילדים בקייטנת קייץ שניהלתי. עשינו טיול לשדות ובדרך חזרה על הטרקטור עבר מסוק מעלינו. לפני שהבנתי מה אני עושה, היד שלי התרוממה בשמחה, הפה שלי התעגל לכדי חיוך רחב, שמחה מילאה את ליבי וקראתי, כמו תמיד 'ניסני, ניסני'. לקח לי עוד שלוש שניות לקלוט מה עשיתי הרגע. ועוד חמש שניות להיזכר במה שהתרחש בליל אמש.
 
תודה ניסני, על כל הטוב שאתה ממשיך להביא אל תוך חיי. תודה שנתת לי שנה להתאבל ושבסופה באת להזכיר לי עד כמה חשוב לזכור את החיים ולחזור לחיים ולחיוית. ולזכור את כל החיים שחייו אלו שכבר אינם. כי כמו שלימדת אותי בחוכמה רבה, חיית חיים שלמים ומתת רק לרגע אחד קטן. תודה.

Please reload

© 2020 כל הזכויות שמורות ליפעת קדם | טיסת התודעה 233

  • Facebook
  • YouTube