שינוי ופרידות הכרחיות

שינוי הוא מהות החיים, הוא הטבע, הוא החיים עצמם. המאמר דן ביחס שלנו לשינויים בחיינו. 

שינוי

החודשיים האחרונים מאופיינים בשינויים גדולים. הסתכלו בתוככם וסביבכם ותראו שמשהו קורה לכם/ן לאנשים שמקיפים אתכם/ן. המון אנשים עוברים בזמן הזה תהליכי שינוי. זה יותר מצרוף מקרים.
שינוי הוא מהות החיים, הוא הטבע, הוא החיים עצמם.
חלקים מסוימים בתוכנו יודעים שהשינוי הכרחי. חלקים אלו מחכים לשינוי בהתרגשות כמו שמחכים ללידה, הם כמהים לו כמו לסם החיים, כמו לאהבה.
חלקים אחרים מתנגדים לשינוי בכל תוקף: הם קופצים להגן על כל מה שנראה כאיום על מה שנתפס כמוכר, בטוח וידוע.
מהלך החיים, הגדילה, השינוי - מאלצים אותנו כל הזמן - על מנת להתאים את עצמנו, על מנת להסתגל לסביבה משתנה, לאמץ דפוסים מסוימים ואז להחליפם באחרים, לדבוק בערכים מסוימים ואז לבחון אותם מחדש ולנטוש אותם במידת הצורך, לגבש זהות ולפשוט אותה כדי לאפשר צמיחה.

בכל התהליכים הללו, הפנימים והחיצונים, פרידה, לידה והתחדשות הם חלק בלתי נפרד: פרידה ממערכת יחסים אחת כדי להמשיך הלאה, פרידה ממקום כדי להגיע למקומות אחרים, פרידה ממי ומה שהייתי כדי להיות כל מה שאני יכול/ה להיות.

לעיתים השינוי מינורי - ובכל זאת נדרשים תהליכי פרידה, איבוד אבל ואובדן לפני שאוכל לקבל את החדש ולחגוג את מי שהנני. לעיתים. השינוי הוא עצום וקורה בכמה מישורי החיים או בכולם בו זמנית. בשני המקרים, נדמה שמשהו מ'עצמי' נאבד, וש'לוקח זמן' עד שאני מוצאת את עצמי מחדש.

 

 

מה ששיחרר אותי אתמול כובל אותי היום
והנה סוד ידוע שאנחנו זוכרים ונוטים לשכוח ברגע האמת (הלצה שכזו של אלוהים). הפסיכולוגיה מדברת על מנגנוני הגנה. מנגנוני הגנה הם הדרך של הנפש החכמה עד מאד שלנו לשמור על עצמה ועלינו. אם למשל גדלתי בבית שהיתה בו התעללות רגשית או שלא היה מענה לרגשות שלי יתכן ופיתחתי מנגנון של 'לא להצטרך'. מנגנון זה הגן עלי בזמנו מתסכולים, כאב ופגיעה. אולם, בבגרותי אם לא אשכיל להפרד ממנגנון זה לא אוכל לדוגמה לעשות קשרים ולהנות ממה שמערכות יחסים בעומק שלהן יכולות להציע. כלומר, מה שהגן עלי בילדות ואיפשר לי לשרוד – לא מאפשר לי חיים ועומק בבגרות. מה שהיה נכון לאז לא נכון לעכשיו.

והנה הסיפור שלי. בגיל 35, לפני 4 חודשיים ארזתי את החפצים שלי מהדירה בה התגוררתי בשלושת השנים האחרונות, אחסנתי אותם במחסן, ו- 3 חודשיים הייתי 'בלי בית', או כפי שאני מכנה זאת 'עם המון בתים'.

אם מישהו היה מספר לי כמה חודשיים קודם שאעשה זאת לא הייתי מאמינה. אני, שניהלתי אורח חיים שבו לבית שלי מקום מרכזי, שהיתי כל כך צריכה את השקט שלי, את הדברים שלי, מקום משלי. . .. אבל עשיתי זאת, לחלוטין. הסיפור שסיפרתי, קודם לעצמי ואח"כ גם לאחרים, שאיפשר לי לעשות את זה היה, שרגע לפני שאני מתמסדת (עוברת לבית יותר גדול ומגדילה את העסק, קונה בית, מוצאת בת זוג, ילדים), רגע לפני שאני מתמסדת אני רוצה ללמוד משהו על 'אי היקשרות לרכוש', על קלות, פשטות ושפע. רגע לפני שאני עוברת לפרק הבא בחיים, לפרק הרציני, הממוסד וכו'. והסיפור הזה איפשר לי לקחת ולתת לעצמי את החופש הפנימי והחיצוני.

בתחילת נובמבר עברתי לבית חדש. שבועיים לא הצלחתי לגעת בבית, לתלות מסמר על הקיר. הכל היה גדול מדי, מפחיד. בגלל הסיפור ההוא: כי עכשיו זה 'לחיים'. איך קונים ארון לחיים? ומקרר לחיים? ואיך אפשר לתלות תמונה כשהכל כל כך כבד ורציני. הסיפור ההוא, ששיחרר אותי לפני שלושה חודשים – כבל אותי עכשיו ולא אפשר לי לנשום. וגם לא לקנות ארון, ולהתחיל לעשות מהבית שלי בית כדי לשוב להיות אני.

וזה בעצם הסיפור של החיים שלנו. אנחנו רוקמים סיפורים כדי שיאפשרו לנו לחיות, לפעול וליצור ואז, כשהסיטואציה משתנה, אנחנו מוכרחים לשנות את הסיפורים. לשנות את הסיפור משמעו: לשנות חלקים מעצמנו, להפרד מחלקים וליצור חלקים חדשים כדי שנוכל בבוא העת להפרד בצער גם מהם כדי להיות מסוגלים להמשיך ולהוולד מחדש.

 

 

נשל הנחש
אז זהו מסע חיינו וזה מבלבל וקשה. מאיזה חלקים להפרד? איזה חלק הוא אני? אם אני משילה רק את עורי בשינויים הללו למה זה מרגיש כאילו עוקרים חלקים מלבי, כאילו חלקים ממני אובדים לעד? ולמה, למה, למה זה צריך להיות כל-כך, כל-כך קשה?
אפשר למצוא תשובות חלקיות לשאלות הללו בפיזולוגיה, בפסיכולוגיה ובתחומי דעת ורוח נוספים. לצד ההבנה והידע, עדין צריך להתמודד עם הקושי הזה שבגדילה. הנה הפזמון מתוך השיר 'קחי אותי איתך' של חוה אלברשטיין:

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור
קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

השילוב של הידע עם המודעות לקושי ולתהליכים הפנימיים עוזרת כאשר אנחנו משתמשים בהן באופן מודע כדי לבחור. יש לנו בחירה! ויש לנו אפשרות, בתוך הקושי, לזכור שזה תהליך ולבחור את הלידה תוך מתן כבוד וזמן לעצמנו לכאוב את מה שדרוש להיפרד ממנו.


בתוך מסע החיים, אוהבים ומחבקים, נעזרים וגדלים, אפשר לעשות את המסע הזה יחד, לעזור ולהעזר. 'אין מסע קשה יותר מן המסע אל עצמי' כתב הרמן הסה ואני מצטטת אותו בד"כ בשינוי הבא: 'אין מסע קשה מתגמל ומופלא יותר מן המסע אל העצמי'. אז שנדע להיות אוהבים ומכבדים את עצמנו, על מי ומה שאנחנו ועל האומץ לצאת למסע הזה לכאוב, להפרד להוולד, לזוז, לכאוב, להפרד, להוולד ועוד ושוב ואחרת.
 

Please reload

© 2020 כל הזכויות שמורות ליפעת קדם | טיסת התודעה 233

  • Facebook
  • YouTube